עניין של זמן
יש מפתח פשוט להבנת נתניהו. מפתח הלו"ז.
לכולנו יש ביומן מגוון אירועים. חלקם חשובים, חלקם שוליים. כל פגישה שאנחנו קובעים משובצת לפי המקום הפנוי ביומן ודרגת חשיבותה, ולפעמים פשוט כי לא נעים לנו לסרב לקבוע אותה. בסוף נוצר מין לו"ז מאוזן שמייצג את מגוון הדברים שחשובים לנו בחיים.
אצל נתניהו זה שונה. לנתניהו יש ביומן אירוע אחד. זהו. דמיינו יומן שבו אין לכם שום דבר, רק בעוד תקופה איוונט אחד באדום. ככה זה נראה אצלו.
לדוגמא: כשנתניהו פיטר את רונן בר והיועמ"שית בשבוע אחד, אחרי שהיה יכול לעשות זאת גם חודשים לפני או אחרי, טענתי מעל דפים אלה שהיתה לו מטרה פשוטה: להעביר תקציב. זה היה הארוע היחיד בלו"ז, והוא הסכים לשלם עבורו כל מחיר. כשכולם דיברו על קטארגייט, ולרחובות יצאו מפגינים נגד הפגיעה בדמוקרטיה ובשב"כ, הם שוב פספסו את הנקודה. נתניהו השתמש ברעש כדי למסמס את חוק ההשתמטות שהפריע לח"כים בקואליציה, ובמקביל העמיס תקציבים על החרדים כדי לקנות את ההשתמטות בדמים. בינתיים ההפגנות איחדו את הקואליציה והחרדים קיבלו את שלהם. בלוז היתה משימה אחת והיא בוצעה: התקציב עבר.
גם כיום יש לנתניהו משימה אחת בלוז: להגיע לבחירות אחרי הישג מדיני-בטחוני דרמטי, אבל חלקי. מיד ההסבר.
השבוע השר המקורב ביותר לנתניהו, רון דרמר, התבטא לראשונה שהמלחמה תסתיים עד שנה מהיום. במילים אחרות, אפריל 2026. ברור לגמרי שהוא נשלח על ידי הגבורה להעביר את המסר. אבל יש עוד משהו ברור: זה חלק מהיומן.
גזירה אחורה של תאריך הבחירות הקבוע בחוק, אוקטובר 2026, מביא אותנו לאפריל 2026 כזמן מתאים לפרוץ לבחירות. שנה מהיום כדברי דרמר, אולי קודם, גם בגלל שאוקטובר הוא לא ממש חודש שנתניהו ירצה בו בחירות. והתאריך לא קובע הרי – אלא המשימה שבלו"ז.
נתניהו יודע שהישג מדיני-בטחוני חלקי זהו הזמן ללכת לבחירות. זה יכול להיות עם עיסקת חטופים, תקיפה באיראן או הסכם עם סעודיה, או תמהיל של שניים מהם. משימה אחת תצטרך להישאר לאחרי הבחירות. שיהיה על מה לריב. מה שברור הוא, שהישג כזה הוא הקיו להליכה לקלפי. העסק אחר כך לא יחזיק יותר, וגם נתניהו לא יהיה מעוניין שיחזיק.
ולמה נתניהו צריך להשאיר משימה אחת לקלפי? כי הוא יודע שבאופן אבסורדי שקט בטחוני יסב את תשומת הלב לנושאים האחרים שעל הפרק, ניהול המדינה ושיקומה, חולשתו הגדולה. הוא זוכר איך הגיע לבחירות 1999 אחרי שגל הטרור דעך והוא ניהל אותן סביב סוגיות אבטלה ו"הזקנה במסדרון" של אהוד ברק. זה נגמר בתבוסה.
נתניהו רוצה להגיע לבחירות עם עיסקת חטופים ולהבטיח איראן, או עם איראן ולהבטיח סעודיה, וכך הלאה. הוא בונה על כך שמולו יעמדו מועמדים עם נתפסות ביטחונית נמוכה יותר על פי המחקרים שהוא מבצע – והוא רוצה להתמודד מולם במגרש שלו.
המשימה הוכנסה ללו"ז, נתניהו רק שלח זימון השבוע לעשרה מליון איש.
גם אם אדמתי בוערת
יש המון סיבות לחשוב מדוע נתניהו חייב לסיים את תפקידו, אבל יש דרך אחת שממש לא תשיג את התוצאה הזאת: פגיעה בממלכתיות הישראלית.
במחקר מיוחד שפורסם לרגל יום העצמאות (לזר מחקרים), הצהירו 83% מהישראלים שהם גאים לחיות במדינה, ומולם רק 15% לא חשים גאווה. גם בפילוח פוליטי המספרים נותרים חד משמעיים: אצל מצביעי הקואליציה, 94% הביעו גאווה לאומית, באופוזיציה 81%. והנתון המעניין: בהשוואה ל-2023, לפני הטבח, חלה דווקא עליה משמעותית בסעיף "גאה מאד", שטיפס מ-49% ל-56%.
קחו למשל את טקס המשואות, ליבת הממלכתיות הישראלית הציבורית. עוד בטרם בוטל הטקס בגלל הרוחות, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד הודיע כי לא יגיע ויעניק את הכרטיסים למשפחות חטופים. אצילי מצידו, רק שלמשפחות החטופים הוקצו כרטיסים למשואות בכל מקרה. בדיקה מהירה מגלה שלפיד נעדר גם מטקס האזכרה הממלכתי לחרבות ברזל באוקטובר 24, ואמר "העדפתי לבקר בתל השומר בן של חבר שנפצע בלבנון". טוב, תגידו, אחרי ה-7/10 הוא החליט להיעדר מטקסים. אז לא ממש. גם בטקס המשואות ב-2023, לפני הטבח, לפיד הודיע כי ייעדר ונימק "אנחנו נהיה עצובים יחד, רק נשמח לחוד".
וכמה גדול הגול העצמי? אחוזי הצפיה בטקס המשואות הם מהגבוהים במשדרי המדינה. השנה צפו בטקס 38.9% מהציבור הישראלי בארבעת הערוצים. בשנה שלפניה 34.3%, וב-2023, לפני המלחמה, כ-37.7%. טקס הגאווה הלאומית רק עלה באחוזי הצפיה, בטח לא ירד.
וזוהי הטעות האופטית של האופוזיציה: הגאווה הלאומית היא לא כי אנחנו מרוצים מהממשלה, אלא כי אנחנו אוהבים את המדינה. היא לא כי אנחנו רוצים עוד מאותו הדבר, אלא כי האופטימיות היא סם החיים של העם היהודי. זה לא כי אנחנו עפים על מירי, אלא כי אנחנו דומעים מאמילי. מי שירצה להחליף את נתניהו, צריך להיות ממלכתי למהדרין, ולחשוף כמה נתניהו אינו ממלכתי, דוגמאות לכך לא חסרות. אבל כשנעשה ניסיון לפגוע בממלכתיות מצד האופוזיציה, נתניהו מרוויח מן ההפקר: ככה זה, הכל יחסי בחיים.
לא סתם תוכנית הבית של נתניהו נקראת "הפטריוטים", וההמנון הלאומי החלופי הוא "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". אופוזיציה יקרה, תפסיקו לתת לנתניהו מתנות, הוא קיבל מספיק.
אמא אדמה
כריש בחוף חדרה, מפלצות עזתיות על הגבול, איראנים עם גרעין, היטלר עולה לשלטון. מה משותף לכל אלה? כשברור שמישהו רוצה לטרוף אותך, תאמין לו. אנחנו כל כך מתורגלים באסונות, שהרדאר שלנו התקלקל לגמרי. אנחנו בונים על אלתור כאסטרטגיה, מתעלמים מדוחות מבקר המדינה שבתוכם מודפסים מודעות האבל הבאות של יקירינו. אנחנו עוסקים בכאן והעכשיו, מקבלים שקט במזומן וקונים את הטבח הבא בליסינג. באופן פרדוקסלי, האירוע היחיד שנערכנו אליו כמו שצריך ועם גיבוי מראש, הוא ביטול טקס המשואות.
ניפגש ברעידת האדמה, שמעתי שהבתים בבני ברק יציבים לגמרי.
