תתארו לכם
שלושה דברים מקסימום. זהו מספר הנושאים שחברי הממשלה הבאה צריכים להסכים עליהם. שלושה: שוויון בנטל, הורדת יוקר המחיה, חוקה רזה. הראשון יש לו משמעויות ביטחוניות וחברתיות דרמטיות, השני יש לו משמעויות כלכליות שכל אחד מאיתנו ירגיש בכיס, השלישי יפתור את בעיית המשילות והיחסים בין הרשויות.
דמיינו שכל אחד מהשותפים לממשלה העתידית, חברי מחנה המשרתים של המדינה, חותם על קווי יסוד ותוכנית פעולה בשלושת הנושאים הללו. ההחלטות יהיו קשות וכואבות, אבל מבנה הממשלה היציב יאפשר לחתוך בבשר החי. אנחנו נצא מממשלה כזו על הרגליים: מרוויחים יותר, מוגנים יותר, מחוברים יותר.
זאת תהיה ממשלת ההסכמות. זאת שהציבור רוצה אבל לא טרחו לספר לו שהיא גם אפשרית. ממשלת הרוב השותק.
עושים פה מסיבה בלעדיי
היתה ממשלה כזאת במשבר הכלכלי ב-84 והיא היתה הרחבה ביותר בתולדות המדינה, היתה כזאת במשבר הביטחוני ב-67 למרות התנגדותו של מחנה הרל"ב (רק לא בגין). ממשלה פרוייקטלית, ממשלה מנצחת. אחרי ארבע שנים חוזרים לריב, אל חשש.
הרציונל: יש בציבור הישראלי הסכמות סביב נושאי הליבה כפי שלא היו מעולם. אבל כשמשאירים אותנו מחוץ למסיבה, אנחנו מנסים להרוס אותה, או לפחות מסבירים שהדי ג'יי גרוע. מספיק.
על הסוגיות לטיפול אין מחלוקת בקרב רוב הציבור: קחו את נושא יוקר המחיה. אנחנו קורסים בכיס. המלחמה עלתה כבר 150 מיליארד ש"ח, ובמחקר שערכתי האיום הכלכלי מטריד את רוב הציבור יותר מהאיום הקיומי, אבל אף אחד לא מתנדב להרוס את המניקור כדי להכניס את היד לזבל. ממשלת ההסכמות תוכל לבצע צעדים לא פופולריים ולעשות ניתוח כדי לרפא את הגוף, במקום לתת לו סמי הזיה.
לגבי השוויון בנטל, אנחנו עם סגולה: במדינות הדמוקרטיות כיום אין תקדים לפטור נפרד ומיוחד לקבוצת מיעוט דתית שלמה כפי שקיים בישראל, וזה עוד כשאין להם שבע חזיתות ותיפלצות על הגבול. גם הפתרון מוסכם: רוב הציבור בעד עצירת מימון וסנקציות פליליות ואזרחיות כלפי אלה הדורשים שנמות בשבילם ועוד נשלם על זה. בסוף הם גם יתגייסו.
ובעניין חוקה רזה ורפורמה במבנה המשטר: קחו לדוגמא את נושא פיצול תפקיד היועמ"שית. בכל קצוות הבית מסכימים על הצורך בכך, התובע לא יכול להיות יועץ. קל. כמה מסכימים? זה אפילו היה בהסכמים הקואליציוניים של ממשלת בנט-לפיד. הישראלים גם מבינים שיש לחוקק חוק הגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות ובמקביל להעביר חוק צרפתי שימנע הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה (הבא) בעבירות שאינן רצח או אונס. ההסכמות כבר נכתבו, רק כמו בקרוסלה, כל פעם שנושא מוסכם רוצה לתפוס כיסא, הקרוסלה בורחת לו. אז בואו נעצור.
עכשיו טוב?
אבל, וזה אבל גדול.
יש תנאי אחד להצלחה: אם הסכמנו על מה שחשוב, אזי הסכמנו שכל שאר הנושאים אינם חשובים כרגע. כן, לבחור את נושאי ההסכמה זה החלק הקל, השאלה האמיתית היא: האם אתם מוכנים לוותר עכשיו על כל השאר?
או במילים אחרות, ישראלים יקרים: האם תסכימו לרפורמת חוקה רזה במערכת המשפט גם אם המשמעות היא שנתניהו יפנה את כסאו? האם תתמכו בחקיקה לשרות של חרדים וערבים בתמורה לכך שנתניהו יישאר בשלטון? האם תצביעו בעד ממשלת הסכמה רחבה שתעסוק בשוויון בנטל, יוקר המחיה וחוקה רזה אך תוותר על עיסוק בנושאים מדיניים שנויים במחלוקת?
קחו דוגמא: בכנסת הנוכחית יש לפחות 85 ח"כים בעד שוויון בנטל. ולא סכמתי פה את מפלגת בן גביר, נועם, הערבים וכמובן המפלגות החרדיות. אבל מפלגות האופוזיציה החליטו שזה לא מספיק חשוב, ולהחרים מפלגה ש- 1.1 מליון בוחרים הצביעו עבורה חשוב יותר. לגיטימי. התוצאה: אין שוויון בנטל, החרדים חוגגים על הקופה ובן גביר מנהל את המשטרה. טוב לכם?
גברת עם סלים
צפירת הרגעה: מתווה שכזה ממש לא מחייב לוותר על ערכים. בואו נצא מנקודת הנחה שיש מבחר גדול על המדף בסופרמרקט של מחנה ההסכמות: ימין חילוני (ליברמן), ימין מסורתי (ליכוד), מרכז-ימין ממלכתי (בנט, גנץ), מרכז-שמאל חילוני (לפיד) ושמאל חילוני (גולן). כל האחרים מוזמנים להצטרף על בסיס ההסכמה להסכמות, והם יבואו.
עכשיו נותרה שאלת הביצה והתרנגולת: אם ישתלם לריב בבחירות ולחדד עמדות, לא יהיו הסכמות, ואם יהיו הסכמות, תמיד יהיה מי שירצה להתבלט ולריב. אנחנו בסיפור הזה נהיה האפרוח שלא יוולד.
וכך הגענו לסוגיית העיתוי: הקמת ממשלת ההסכמות לא מתרחשת כשנגיע אל הקלפיות, אלא ממש עכשיו. אם נודיע מראש שלא נבחר במי שאינו מחוייב לממשלת הסכמות – המפלגות יהיו חייבות להתיישר ולהודיע מראש שהן מתחייבות לתמוך בה. אנחנו נייצר היום את דעת הקהל שתקים אותה מחר.
שלושה. שוויון בנטל, הורדת יוקר המחיה, חוקה רזה. בראשי תיבות אפילו יצא לי שמ"ח. מסכימים?
כאב של לוחמים
אני יודע שהטור הזה יזיז לכמה אנשים את הגבינה. במערכת הבחירות הקרובה הם הרי נערכים להשליך מאות מליוני שקלים כדי להבעיר את הרחובות ולשחק לנו בראש, אבל הם לא הכתובת למאמר. אנשי רוב הדומם, תמשיכו לקרוא:
מלחמת העולם השלישית נפתחה, וכמו באולימפיאדה חזינו במצעד המשלחות והזנקת מקצי האיבה מסין ואיראן עד להודו ופקיסטן, בואכה תימן, סוריה ואמריקה. כל אחד וסגנונו הייחודי. הישראלים נותרו חבורה קטנה של עקשנים שמנסה להחזיק בסורגים של ממ"ד קטן בתוך שריפה משתוללת.
המצב חונק את הגרון: מאז ה-7/10 עד ליום הזיכרון נרצחו ונפלו 1886 ישראלים ממאות יישובים ובכל הגילאים, ואין עדויות שהשוחט מעבר לגבול התעניין בדעתם על פסקת ההתגברות טרם מעשה. לזכרם ולמענם, בואו נחליט שמי שינסה לדרדר אותנו למלחמת אחים, צריך לקבל נוק אאוט בקלפי. את הבושה הוא יישא בעצמו עד סוף ימיו.
