התאבדות פוליטית כתחביב

כמה טוב שיש שניים

נעשה את זה פשוט, לא צריך גרפים מסובכים: לימין יש שני מחנות, לשמאל יש רק אחד.

הימני הממוצע יכול לבחור בין קואליציה לאומית הומוגנית עם בן גביר וסמוטריץ, דרעי והליכוד, לבין אופוזיציה מעורבת עם מנהיגי ימין כמו ליברמן או בנט, ובימים זוגיים גם בני גנץ. מצד שני, לאיש המרכז-שמאל יש רק אופציה אחת: מחנה האופוזיציה. לרל"ביסט אין לאן ללכת, לימני יש ויש.

זהו המשחק בישראל. זאת הסיבה שכרגע קרב הראש בראש הוא בין מנהיג המחנה הלאומי, למי שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע: ימין קואליציה או ימין אופוזיציה. ימין נתניהו או ימין רל"ב. אלה האופציות.

וזה יושב על קרקע מציאות יציבה כבר שנים: שיעור האנשים המגדירים את עצמם במרכז ימין-ימין הוא 67%, שיעור אלה המגדירים עצמם מרכז שמאל-שמאל הוא כ11%. בתווך עוד כ-22% אנשי מרכז. לא סתם יאיר לפיד הגדיר השבוע את גולן כ"שמאל רדיקלי" ואת עצמו כ"מפלגת מרכז", ובני גנץ כבר תקופה מקפיד לתקוף את נתניהו – מי חשב בכלל שאפשר – מימין.

אני מר עגבניה

וכאן נכנסת חלוקת העבודה באופוזיציה. כמו בהכנת סלט ירקות, כל אחד אחראי להביא מרכיב אחר:  אחד עגבניות, אחד פטרוזיליה, אחד חותך את הבצל.

מה שיאיר גולן עשה השבוע, זה להוציא ירקות מהסלט, יותר נכון לזרוק אותם בחדווה אל השולחן של נתניהו. אין טעם לשלהב את הקצה השמאלי, הוא ממילא במחנה. אבל לטעת באנשי המרכז ימין במחנה תחושה של "אתם לא רצויים", זה קל. הם הרי באו ממחנה נתניהו, הם בקלות יכולים לחזור אליו.

באמירתו הבלתי נתפסת של גולן על מדינה ש"הורגת תינוקות כתחביב", השיק גולן את השאלה הראשונה שיישאל מעכשיו נפתלי בנט ע"י כל מצביע מתלבט: האם יאיר גולן יהיה חלק מהממשלה שלך?

תגידו: זה יעבור, הרבה דברים נאמרים. אז נכון, הארכיון של יאיר גולן מתפקע מאמירות שיכולות לפרנס קמפיינים שלמים נגד הצבעה לממשלה בהשתתפותו: למתיישבי חומש הוא קרא "תתי אדם", מה שהביא את בנט להגיב בזמנו כי "דבריו מזעזעים וגובלים בעלילת דם". חצי שנה לפני הטבח אמר גולן "נמאס לי להילחם, להקיז את דמי ולממן בכספי את מפעל התנחלויות", מזל שאלחנן קלמנזון מעתניאל, שהציל כ-100 תושבי בארי בטרם נפל, לא שמע את דברי הבלע הללו לפני שנכנס לאוטו. ועוד לא הזכרנו את להיט הבכורה של האלבום עם ה"תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 80-70 שנה". השוני: הפעם אלו אינן אמירות שנתפסו נגד ה"ימנים", ציבור שעליו מותר הרי להגיד הכל. הפעם אמירתו של גולן חצתה גבולות ופגעה ישירות בכל חייל צה"ל, משרת מילואים, משפחה שכולה או סתם ציוני שפוי.

השכן שלא ישן

גולן, שרוצה להיות חלק מההנהגה הלאומית, היה יכול להביע עמדות נחרצות ולהחזיר גאוות יחידה לשמאל הישראלי, בלי להפיל את המחנה שלו לבורות – עוד תהיה לו רשימת מועמדים לכנסת שתעשה את זה מצויין לבד. לפרטים הוא יכול לשאול את בנט, שיודע מה זה להנהיג מפלגת קצה שרוצה לגדול ובמקביל מנסה לסתום סכר של התבטאויות מזיקות של חברי מפלגה סוררים.

גולן איש כריזמטי, אמיץ ועם זכויות רבות, אבל כפוליטיקאי הוא עוד טירון. השבוע הוא קיבל מחמאות מהגרופיז, אלה שהיו מצביעים לו בכל מקרה. זה עוד יכול לעלות לו, תרתי משמע. את מה שהוא עוד לא למד – נתניהו, שבזכותו מיהר לכנס מסיבת עיתונאים אחרי חצי שנה – כבר מזמן שכח. גולן ננזף בזמנו על ידי הרמטכ"ל כשהפעיל נוהל שכן ללא אישור, עת לקח כבני ערובה את הקרובים של האנשים אותם רצה לצוד. הפעם הוא הפעיל נוהל שכן על המחנה של עצמו.

מישהו כבר היה קורא לזה: התאבדות פוליטית כתחביב.

הערדליים של ברוך

נתניהו הדגים השבוע מדוע מי שיש לו חמאה על הראש, לא יכול לנהל מדינה שטופת חמסין. במסע"ת הוא פצח ב"נאום הכפכפים", מין מניפסט הגנה מוזר שבו הסביר שהכסף הקטארי הוא לא הסיבה לטבח, משום שחמאס התקיף את ישראל בכפכפים וקלצ'ניקובים שקנה בסייל באמאזון. נו באמת. אם צריך בכלל לענות לרדידות – נאמר רק שככה זה, כשיש לך טילים, רחפנים, רשת מנהרות, צבא מאומן, RPG, ומולך מנהיג מדינה מורתע, שמרן ויש יאמרו פחדן – גם נאצים בכפכפים יכולים להשתתף במסיבת שחיטת יהודים.

הגיע הזמן שנתניהו יבין – הבעיה שלו היא לא דרישת האופוזיציה לעצור את המלחמה שתשאיר את החמאס בשלטון. במחקר מקיף שערכתי השבוע, התברר שרוב הציבור סבור שנתניהו לא מספיק התקפי במלחמה, 47% מתוכו – לעומת 17% בלבד שחושבים שהוא התקפי מדי. גם בשאלת הסיוע ההומניטרי הציבור חושב שנתניהו טועה: 56% חושבים שאין להכניס סיוע לעזה גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע עד שיוחזרו כל החטופים – לעומת 32% בלבד שתומכים בסיוע לנאצים "תחת פיקוח שלא יגיע לידי חמאס".

מאחורי הסורגים

הציבור מבין מצויין את מה שטראמפ הבין באיחור: הבעיה של נתניהו היא אינה שהוא לוחמני מדי, אלא שהוא נואם על ניצחונות מוחלטים 600 ימים, במקום לשתוק ולנצח תוך 60 יום מאז בחירת טראמפ. שהוא מסרב להכיר בכך (או מכיר ומושך זמן מסיבותיו) שהעולם יכול לשתוק על מלחמות קצרות וקטלניות, אבל לא מוכן לקבל מלחמות ארוכות, ולא משנה כמה משאיות ייכנסו לרצועה. רגע השבירה של טראמפ מנתניהו היה כשהראשון דחק בו בפברואר לפתוח את שערי הגיהינום "אם לא ישוחררו כל החטופים עד שבת ב-12 בצהריים". אחרי מה שהנשיא ביידן עולל לישראל, טראמפ האמין שנתניהו באמת רוצה לנצח – אך ידיו קשורות. הוא התיר את האזיקים וגילה שהאסיר מעדיף לנאום על הבריחה, מאשר לשחרר את כולנו מהכלא.

מי שרוצה לנצח את נתניהו צריך להגיד באופן ברור: נתניהו חלש מול חמאס, ולהציב אלטרנטיבה שתעצור את הטבח הבא. שלא נתעורר מחר בכפר סבא לנאצים בקרוקס.