זה עידן שבו מיתוסים ציוניים נולדים כל שנתיים, מהסוג שפעם קיבלנו אחת לדור, ויובל הצטרפה אתמול למועדון. היא זעקה בגמר "New day will rise" אבל בעצם היא שרה "חי, חי, חי, כן אני עוד חי", משולב עם "כאן נולדתי" ו"נתתי לה חיי". אם שירי האירוויזיון שלנו היו פלייליסט, יובל רפאל היתה שיר הנושא.
*תהליך חילופי אליטות מזמר
האמת, פחדנו. רק בכניסה לאולם האירוויזיון הוצאנו בחשש את הדגלים, קשתות וגם שרשרת מגן דוד מנצנצת ליתר ביטחון, צנועים כאלה. מה שקרה מאותו הרגע הרגיש כמו תקלה אופטית – בזה אחר זה ניגשו אלינו אנשים רק כדי להגיד כמה השיר מרגש והזמרת מדהימה. יקום מקביל: במקום למשוך אש, משכנו אהדה.
קאט לסוף התחרות: ישראל קיבלה הכי הרבה נקודות מהקהל בתחרות. כמה גבוה? יותר מפי שניים מה"זוכה", אוסטריה. וזה לא מקרי, אותו הסיפור בדיוק היה אשתקד: השופטים מנקדים נגדנו, האירופאים מצפצפים ובוחרים בנו.
כי זה לא רק מוזיקה, וגם לא רק פוליטיקה – זה גדול מכך. תהליך חילופי אליטות גלובלי מזמר מול עינינו, האירוויזיון הוא רק סימפטום. ושופטי התחרות, נציגי הממסד הנפוח שקובע להמונים מה לחשוב ומושפל שוב ושוב – רק נקלעו לסיטואציה.
קחו למשל את ספרד. במהלך האירוויזיון הם הקרינו שקופית עם המסר המוזיקלי הבא: "מול הפרת זכויות אדם, שתיקה אינה אופציה. שלום וצדק לפלשתין". הקהל הספרדי, שניסו להנדס את מחשבותיו בעדינות של נשיא סוריה א־שרע, גמל עם דוז־פואה לישראל.
*אירופה בורחת מבשורה
תיכף נחזור למוזיקה. הביטו לדוגמה אל הבחירות לנשיאות ברומניה. בסיבוב הראשון ניצח שם בפער עצום מועמד ימין טראמפיסטי, שלא בא טוב לממסד. בצעד תקדימי היסטורי החליט בית המשפט לפסול את הבחירות – לא בגלל זיופים, אלא בגלל "השפעה זרה" על שיקול הדעת של הבוחרים. התוצאה: הוא הוחלף במועמד אנטי־ממסדי אחר, והפלא ופלא – גם המועמד החדש ניצח בסיבוב הראשון בפער כפול מהבא אחריו, ובסיבוב השני בו הפסיד קיבל פי שלושה (!) תמיכה מאשר זו שקיבלה מפלגתו בבחירות לפרלמנט האירופי.
אותו תהליך של ניסיונות פסילת בחירת הציבור מתבצע גם בגרמניה, בצרפת ובמקומות נוספים: ההמון הנבער בוחר, האליטה השולטת מסבירה לו שהוא טעה.
אירופה עוברת מהפכה. אזרחיה רואים אותנו כמו ילד שרואה את אבא שלו מקריח ומבין באיזה גיל זה יקרה גם לו, והם מנסים לברוח מהבשורה. המהגרים הביאו איתם לאירופה אחוזי פשע עצומים ביחס לחלקם באוכלוסייה, ביצעו אינספור פיגועים, וגם היכן שלא – הם פשוט זוכים בזכויות הסוציאליות של האזרחים הוותיקים, ובקצב הדמוגרפי שלהם ממוטטים את הכלכלה.
המסקנה פשוטה: עדיף להיות בצד של אהדת הקהל, בצד שבו הרוב בוחר בך, ולא בצד של השופטים והממסד. הסיבה גם פשוטה: את הציבור אי אפשר להחליף. את הממסד כן. ואז – יום חדש יפציע.
*מים רבים לא יכבו את האהבה
ברשות השידור הבלגית שודר כל השבוע סרטון עם המחאה המוסרית "לישראל יש קול באירוויזיון, לפלשתינים אין", ו"השמיעו קול למען הפלשתינים". הקהל בתגובה נתן לישראל דוז־פואה ובלגיה גם עפה בחצי הגמר.
אבל לעצם הטיעון, הם צודקים. השאלה היא רק באיזה אירוויזיון הפלשתינים צריכים להשתתף. אם יהיה אירוויזיון על שחיטת נשים הרות, שריפת תינוקות, אונס והתעללות, אין ספק שפרי אהבתם של סינוואר והיטלר יקבלו דוז־פואה פלוס תואר חביבי הקהל. באירוויזיון כזה אפשר להניח שישראל, מובילה עולמית בפתרונות פוריות והיריון, תידרדר למקום האחרון.
לזכרה של צאלה גז הי"ד ששירת חייה נגדעה.
