המאוכזבים נוהרים לקלפיות

פרצופה של המדינה

אנשים מצביעים וסותמים את האף. רק 38% מהמצביעים בבחירות האחרונות מרוצים מהמפלגה שבחרו בה. היתר מתחלקים בין אלה המאוכזבים מההצבעה שלהם אבל טרם מצאו אלטרנטיבה, לאלה הבטוחים שיצביעו למפלגה אחרת.

ראשות הממשלה? לבנט יש יתרון קל על נתניהו. אבל כששואלים את בוחרי בנט האם הם תומכים בו מלכתחילה או שמדובר בברירת מחדל – 68% מהם עונים שזה הרע במיעוטו, ובמקביל גם 54% מבוחרי נתניהו מודים שלא מצאו אופציה אחרת.

בצמרת שביעות הרצון מהצבעתם הקודמת נמצאים החרדים ובן גביר, בתחתית גנץ ויש עתיד. בפשטות אלה הם המגרשים בהם חונים בוחרי בנט וגולן, עם דרייב בתיבת ההילוכים ורגל שמוכנה להתרומם מהברקס.

הבחירות יצאו לדרך, התאריך טרם נקבע, אבל יש מועמד אחד שכבר ניצח: שמו הפרטי אכזבה, בפתק גם יופיע שם המשפחה.

ומדברים עלי אך לא איתי

הקריטריון לבחירת המועמדים השונים מורכב משלושה פרמטרים:

1. שיח בטחוני – גולן על חשבון לפיד, השר לחלוקת נשקים בן גביר על חשבון מחלק המענקים סמוטריץ, שרי הביטחון לשעבר ליברמן וגנץ ושני מועמדים שראו את לשכת רוה"מ מבפנים ליותר משנה, בנט ונתניהו. השיח הפוזיטיבי-בטחוני יהיה מי יאגף את נתניהו בתקיפות רבה יותר מול אויבינו, השיח הנגטיבי-בטחוני יהיה מי מעודד השתמטות ולמי יש יותר חמאת קונספציה על הראש. פה אין מחסור הומניטרי – יש בלובנד לכולם.
2. דמויות חדשות – אנשים רוצים נציגים מהניילונים אבל עם ניסיון. זה נשמע פרדוקסלי אבל גם לא: מדובר בכאלה שהוכיחו עצמם בזירות אחרות, רצוי במערכות ציבוריות כמו מנכ"לי משרדים, ראשי ערים ובמגזר הפרטי. סביר שהם יקשטו רשימות קיימות, ספק אם יימצא מי שיאזור אומץ ומצביעים כדי לעמוד בראש מפלגה חדשה. המחדל הבטחוני ומחדלי ההסברה, חברות התעופה, שיקום הצפון והדרום ועוד, יהיו כר הפעולה של דמויות שיציעו עצמם כאלטרנטיבה ניהולית למדינה היחידה בעולם שהאזרחים בה הם רבי חובלים אמיצים, וההנהגה משתזפת על הסיפון.
3. תדר מאחד – הפילוג בעם הוא הסוגייה המטרידה ביותר את הציבור הישראלי, עוד לפני ניהול המלחמה ויוקר המחיה. אנשים הבינו באיחור אופנתי: בלי אחדות אין ביטחון, בלי הסכמות אין רפורמות כלכליות. שתי הממשלות הצרות האחרונות לא גייסו את החרדים, לא כי בוחריהם התנגדו – אלא כי נתניהו היה צריך את החרדים כגלגל ראשי ובנט כרזרבי. שתי הממשלות האחרונות גם הביאו לתחושת הדרה ורחובות בוערים, והאש הגיעה עד לניר עוז: ממשלת ה"אחדות" של בנט הוקמה ללא בוחרי הליכוד, הימין והחרדים. ממשלת ה"ימין על מלא" של נתניהו השאירה בחוץ מצביעי ימין רבים שבחרו בליברמן וגנץ, כי פסלו את מנהיגות נתניהו. הפיתרון כפי שנכתב בעמודים אלה: "רבים עד שממליצים" – כפיה ציבורית על המפלגות לקבל את סכימת ההמלצות אצל נשיא המדינה כהכרעה על המועמד הנבחר לראשות הממשלה. ומשם – כל מפלגה ציונית צריכה לחתור להיכנס ולהשפיע. ידענו מספיק צרות עם הממשלות הצרות.

איפה כל החברות שלך

כמה מילים על המועמדים המרכזיים בבחירות הבאות:

נתניהו – המונח "תם עידן ביבי" הפך כבר מזמן לדחקה, ובכל זאת: רוב העם אינו תומך בו לראשות הממשלה, אבל ממתי זה הפריע. מצבו כל כך בעייתי, שהוא פשוט חייב את האופוזיציה שתעזור לו לנצח, וזה לא תרחיש מופרך. הדרך לניצחון: רשלנות כמו אי הגשת החוק לפיזור הכנסת השבוע, המשך ההתנשאות על ה"ביביסטים" והענקת התחושה שקולם לא נספר, ובקיצור הלחמה בין נתניהו לבוחריו: רדיפתו רדיפתם, משפטו משפטם ונבצרותו נבצרותם. הוא כמובן לא צריך להבקיע גולים, מספיק לו לשמור על תיקו כדי להישאר בתפקיד.

בנט – סובל מסקרים מחמיאים: זה מגביל את יכולת התנועה כשאתה גדול מדי, תשאלו את שאקיל אוניל. הוא מקבל אולקוס מיאיר גולן: מתלבטי הימין עוד יכלו לבלוע את ניצן הורוביץ כשר המטושים, אבל גולן שמדבר על ממשלה עם ערבים, תהליכים ותחביבים, עלול להחזיר מתלבטים מבוהלים לגוש נתניהו. מצד שני – בינתיים בנט מיצב עצמו כמועמד היחיד שיכול להדיח את נתניהו מראשות הממשלה, בפועל הוא גם היחיד שעשה זאת מאז ברק ב-1999. השאלה היחידה היא האם בוחרי האופוזיציה, שלא מצטיינים בלהתאחד סביב מועמד גושי, ייגמלו מההרגלים. אם זה יהיה "ביבי או בנט", האחרון משוכנע שינצח והפעם עם הקובץ, כלומר עם מנדטים.

ליברמן – יכול להיות הסוס השחור של הבחירות הללו. ב-2018 הוא התפטר מתפקיד שר הביטחון והשיק את הקמפיין הנוכחי כשאמר: "הפסקת האש בשילוב ההסדרה מול חמאס הם כניעה לטרור. אנו קונים שקט לטווח קצר במחיר פגיעה קשה בביטחון הלאומי לטווח ארוך". כל מילה. הבעיה:  הוא חייב להסביר איך הוא הופך מצודק לפרקטי, מהאיש עם העמדות הנכונות לזה שגם מבצע אותן. פחות טנקים לבני ברק, יותר לעזה.

גנץ, לפיד, גולן – מדובר ביותר מדי מפלגות בשביל קהל של כ-30 מנדטים. התוצאה נראית כמו כיכר הדמעות בחולון: גנץ מנסה למשוך ימינה לכיוון בנט, לפיד למרכז על חשבון גולן, וגולן עוקף בסיבוב עם גג פתוח, טראנס ברמקולים וגאוות יחידה שפוגעת בשניהם. אולי אייזנקוט יעשה שם סדר, אם רק יצמיח קילינג אינסטינקט.

עופר וינטר – כמו גלנט בזמנו, הוא מחזיק בתדר האהוב על בוחרי הימין: לא רצו אותי כרמטכ"ל, יקבלו אותי כשר ביטחון. הוא מנהיג ימין סרוג שעשה שרות משמעותי, לשם שינוי. במקביל הוא גם סובל מגנרליזיטיס, תסמונת ההבנה באיחור שפוליטיקה היא מקצוע – ופקודות, אינטואיציה ואימפולסיביות לא מספיקות בקלפי. ביום טוב הוא יכול לעשות לימין מה שיאיר גולן עושה לשמאל.

איתמר בן גביר – הבן גבירים של אירופה ניצחו השבוע בפולין, הביאו לבחירות בהולנד, הדהימו לאחרונה את גרמניה והביאו לשיאי תמיכה בפרלמנט האירופי. יכול להיות הלהיט של נערים שהיו בני 16 בזמן הטבח. כל מספר זוכה.

*בטור הזה לא נכתבה מילה אחת על חצי מהציבור. טוב נו, אחרי ההצלחה הפנומנלית של הגברים, יש כנראה מי שחושב שנשים צריכות להישאר במטבח. בינתיים כולנו במטווח.