כי אנחנו כבר לא מצליחים
ילד יהודי בן 12 ערום בבוקסר, מוקף בעשרות מחבלים מתעללים, רגע לפני שנחטף לעזה בלי לדעת מה גורל משפחתו. זאת תמונתו של יגיל יעקב שפורסמה השבוע בסרט "52 ימים". "כל האזרחים בדרך פשוט הרביצו לי, קיללו אותי וירקו עלי", סיפר יגיל, "אמרתי למחבלים שאני רוצה את אמא והם התחילו לצחוק עלי". אביו נרצח.
זה זמן השלום המוחלט. עוד רגע נתניהו ינחת בוושינגטון וימכרו לנו חומוס בדמשק, מועדוני לילה בבירות, בטן גב בבאלי וביזנס עם סעודיה.
אני איש שמקשיב למילים של מנהיגיו, מיושן כזה: הסבירו לנו שבעזה חי אוייב נאצי. ראש הממשלה אמר זאת בקולו. עם הזמן מתברר שההשוואה עשתה חסד לגרמנים. הם לפחות ניסו להעלים ראיות, תלמידיהם מעזה באו לטבח עם גו פרו ושידרו בגאווה שחיטות בלייב. שם היו חסידי אומות עולם, בעזה יש תמיכה גורפת בטבח, ועוד לא קם שם אחד שגינה את מה שעוללו לנו ב7/10.
אבל במקום לקבל דה נאציפיקציה, נתניהו ממשיך לספק סיוע הומניטרי להיטלר, והופך את משימת הרחקת האנשים שמותנו חשוב להם מחייהם לטו דו ליסט. ככה זה לא יוכל לעבוד.
והספינים רצים כמו בפודקסט על מהירות כפולה: רגע הכרענו אותם, אחרי זה גירשנו אותם, אחרי זה רוצצנו את ראש התמנון בטהרן אבל הזרועות שלו משום מה ממשיכות להחזיק חטופים ולהתנגד לעיסקה. והנה כבר ממשיכים הלאה ומדברים על טקסים של שלום אזורי. אין לנו אוויר.
רגע של מציאות: ירדן החרימה השבוע משחק כדורסל מול נבחרת הנוער של ישראל, וזאת מדינה שחתמנו איתה על הסכם שלום בניינטיז ליד אילת, רגע לפני שהתפוצצנו באוטובוסים בתל אביב. שלום כבר לא יהיה פה בדור הזה, שילמנו מספיק שכר לימוד כדי להבין זאת. זה או הרתעה, או הלוויה.
ואין שום דבר רע בהסכמים אזוריים. הייתי חמש פעמים בדובאי, מתאים לי אינדונזיה. אבל טרם הסברתם לנו איך לא נקום מחר בבוקר לעוד חבורת נאצים אוחזים בשיער של ילד יהודי בלונדיני.
ואם אתם מתכוונים להפוך את השלום לקונספציה החדשה, עם בלונים וקונפטי בתפקיד מזוודות הדולרים, אז יש לנו חדשות בשבילכם: כמו שורדי השואה של שנות ה-50, אנחנו אולי נושמים, אבל תמימים כבר לא נהיה. להם נותר מהנאצים מספר על היד, לנו יש אותם בוייז 40 דקות מהבית.
תגיד את זה כבר
בנט ניסה להימנע בכל כוחו מלהצהיר בראיון שלא ישב תחת נתניהו. גנץ מדבר על ממשלת הסכמות רחבה. לפיד תמך בכל כוחו בממשלה בזמן המלחמה, ומציע רשת ביטחון לממשלה. ליברמן? תוציאו את החרדים מהממשלה הבאה והוא כבר שם.
הגיע הזמן להכריז: תם עידן החרמות.
במחקרי העומק חצי ממצביעי בנט מעדיפים ממשלת הסכמות עם הליכוד ובלי החרדים ובן גביר – על פני ממשלת שינוי עם יאיר גולן והערבים. גם שליש ממצביעי ליברמן ורבע ממצביעי גנץ. לא מספיק? גם בקרב עשרים המנדטים המתלבטים זאת האופציה המועדפת. לא מדובר על פסילת רשימות ציוניות, אלא על בסיס לקואליציה שיכולה להתרחב.
אז נכון, אף אחד לא יעז להגיד זאת בפה מלא בינתיים, אבל כרגיל – כשהציבור לוחש משהו הפוליטיקאים, באיחור אופנתי, שומעים.
צר היה כל כך
והנה הסיבה: שתי הממשלות האחרונות נטפו פסילות, או בשמן המכובס: ממשלה צרה, צרה של ממשלה. בנט קרא לזה ממשלת שינוי, נתניהו קרא לזה ממשלת ימין על מלא. בפועל אלה היו ממשלות שבהן זנב קטן כשכש בכלב גדול, פעם הזנב היה מועצת השורא ופעם בן גביר. שינויים שיכולים היו לעבור בהסכמה רחבה כמו חוק הגיוס לא יצאו לפועל, כי בסיס הממשלה היה רעוע ומי שהחזיק אותו ייצג קהל קטן – התוצאות היו בהתאם.
שחקנים חדשים עתידים להיכנס לזירה. השמות ידועים. אז הנה המלצה חמה: אל תהיו בלוקים. תצהירו שאתם לא עוסקים בפסילה של מנהיגים, אלא ביישום של ערכים. תמשכו בשערות את העם הנפלא הזה מרדידות הגושים, לגוש הסכמות גדול שיתעלה לגודל השעה.
ממשלת האחדות ב-1967 היתה הפרומו למלחמת ששת הימים, לוי אשכול, מנחם בגין ומשה דיין ידעו לכתוב את ההיסטוריה יחד. ב-7/10, גם החרמות נשרפו לבלי שוב בשדות הנגב.
מי יציל את הבית שלי
והנה עוד סיבה למה חייבים להקים פה ממשלת הסכמות רחבה: בג"צ, במקום לתפקד כמבוגר האחראי, הפך לאופוזיציה זעופה בגלימה. בדיון השבוע נזף השופט עמית "הקהל הוא לא חלק מהדיון", השידור הושתק ועבר למיוט כשהחלו צעקות של הורים שכולים, ולבסוף הם עברו אולם. כמה סמלי.
יש כאלה שהסבירו ש"זה לא אותו הדבר" כמו בכנסת, שם מותר לציבור להפריע. נכון, זה לא אותו הדבר. בישראל 2025 הכנסת ממליצה, הממשלה מביעה שאיפות, אבל בית המשפט מקבל את ההחלטה. בהתאם הזירה הציבורית הרותחת עברה לבג"צ והקהל הוא חלק מהדיון, הדיון הוא הרי עליו.
השופט עמית היה יכול לתת להורים השכולים לדבר ואפילו לזעוק, לנהוג בג'נטלמניות של בעל הבית. אבל עמוק בפנים, כנראה שגם הוא מפחד לקחת אחריות על זהות ראש השב"כ הבא, ראינו לאן הביא אותנו הקודם.
71 דקות תעמולת בחירות עתיד הליכוד לקבל במערכת הבחירות הקרובה, בג"צ חייב לקזז אותן משידורי הדיון השבוע. אחרי הכל, מישהו צריך לשלם על קמפיין הדיפסטייט הזה.
עוף גוזל
הבן שלי אביב סיים השבוע י"ב. לא הצלחתי לשמוח, מבחינתי שיישאר עד כיתה כ"ז בבית ספר, קרוב אלי, אבל מי שואל אותי.
הוא נכנס לסגר יום אחרי הבר מצווה ולמד בקפסולה בכיתה ח'. הוא חווה בחירות בכיתה ז' וגם ב- ח' וגם ב- ט', מדינה בוערת על רפורמה בכיתה י', טבח מזעזע בכיתה י"א ומלחמה עם איראן בכיתה י"ב.
מוקדם להעריך איזה דור יוצא עכשיו אל אוויר העולם, מגודלים בני 18 עם חוויות של גיל 81, אבל כדאי שלפחות נדע שאנחנו לא יודעים. אנחנו למדנו היסטוריה, אצלם זה היה נושא אישי.
